בגיל 30 פתחתי עסק עם 15 אלף ש"ח שצמח תוך שנתיים לעסק של 4 מיליון ש"ח ותוך 3 שנים התרסק ונשארתי עם חוב של חצי מיליון ש"ח.
עוצמת הכישלון האישי גרמה לי לברוח מכל ניסיון התמודדות עם ההשלכות,פשוט "שמתי" את זה בצד והמשכתי לנהל את חיי במשך 10 שנים מבלי לעשות ולו פעולה אחת כדי להתמודד עם זה.
הפרספקטיבה שלי גרסה שגם כך אין לי איך להחזיר את החובות לכן נמשיך את החיים כאילו אין גיבנת.דרך הפעולה שנגזרה ממנה כללה דחיינות,הדחקה,וקבלת החלטות רק כשאין ברירה.צמצום עצמי כדרך חיים ולא במובן הכלכלי,הרגשה שאני תקוע ופיספסתי את ההזדמנות שלי ובקיצור בלי הרבה אפשרויות.
כשאני מסתכל על הקטע הקצר אני אומר וואו! כמה דרמה,כאב,רגשות,פחדים,תיסכול מסתתרים מאחורי המילים היבשות,איזו השפעה אדירה היתה לפרספקטיבה זו על חיי,שלא לדבר על משפחתי.
מצד שני החיים המשיכו לפעום,נולדו לי עוד 3 ילדים מלבד בתי הבכורה,בתמיכת אשתי המופלאה משפחתנו שגשגה, וסוף סוף נכנסתי לתהליך מסודר בו הסדרתי את כל חובותיי וטיפסתי חזרה מן הבור הכלכלי.
שינוי בתודעה החל להבשיל אבל פריצת הדרך האמיתית החלה רק לפני מספר שנים כשהחלטתי לעזוב תפקיד נוח של מנהל שיווק ותוך כדי החיפושים הגעתי ללימודי אימון אישי בחברה מדהימה בשם cti ובין הכלים ששינו לי את החיים(והיו המון) גיליתי את הפרספקטיבה,בה אני משתמש כמאמן ובחיי היום יום שלי ואפילו כפילוסופיה.
פרספקטיבה בעיניי היא השער לחופש,היכולת לשנות את נקודת מבט שלך על מה שקרה/קורה גם מבלי לשנות בפועל כלום היא דרמטית.כמו להחזיק מפתח לשער שעדיין סגור אך עכשיו יש לך אפשרות לפתוח אותו.היא משחררת מתקיעות ומייצרת אפשרויות בחירה.
הפרספקטיבה בה בחרתי היתה שילוב של "כל יום אפשר להתחיל מחדש" ו"לחיות כאן ועכשיו"
בואו נבחן מה המשמעות של זה מבחינתי?
-אמונה בעצמי /הערכה עצמית/די לסבל/אפשר להספיק/אני בוחר/להעריך את מה שיש לי/להיות נוכח בחיים שלי/הכוח שלי לשנות/לסלוח לעצמי/לאהוב את עצמי/ללמוד ולפעול
ואיך זה בא לידי ביטוי בחיים שלי?
-הפכתי את האימון למקצוע שלי וגם לייעוד שלי.
-למדתי אימון,המשכתי ללמוד להסמכה מקצועית יותר,למדתי אימון מערכות יחסים,למדתי גישור.
-הפסקתי להסתכל על החיים שלי במדדים של הצלחות או כישלונות .
-התאמתי את רוב סגנון החיים שלי לערכים שלי.
-אני נהנה מהעבודה שלי ועובד קשה על האהבה שלי.
-אני מעז לבקש מאחרים ובעיקר מעצמי.
גבריאל 