תכל'ס הרי אני מתפרנס מזה,ממה בדיוק?האמת היא שאני לא בטוח לגמרי כי כשאני מסתכל על חלק מהלקוחות שליוויתי כמאמן אני מגלה תשובות שונות כמו "לגבי דרך יחודית להוביל את המסע הפנימי במבוך הנפש ויכולת מדהימה לגרום למתאמן להגיע לתובנות אישיות." שזה די מבלבל איך אורזים ומוכרים את זה?הרי זו חוויה סובייקטיבית לגמרי לאותו מתאמן אז אולי אני מדריך טיולים פנימי?או זרז תובנות?.או כמו "האימון האישי סייע לי לחדד את מטרותיי ולגבש דרכים חדשות ויצירתיות להשיגן." הרי הוא זה שחידד את המטרות והיה יצירתי כדי להשיג אותן,אני רק סייעתי,אז אולי אני אסיסטנט להשגת מטרות?

ומה קרה פה? "כבר במפגש הראשון, שהיה שיח רפלקטיבי בינינו וכלל את ההגדרות שלנו למפגשים- הגדרות חשובות מאין כמוהן של מושגים וסמנטיקות, וגם פעולות אופרטיביות של מה נעשה אם ואיך נתנהג כש.. בתוך הדינמיקה שלנו.  כבר אז וכבר שם שקעה אצלי התובנה הראשונה והמשמעותית מכולן – זאת אני שמחליטה.. במפגש השלישי או הרביעי הפרספקטיבה כבר התרחבה עד מאד, (איזה דבר גאוני וחשוב זה להרחיב כפועל בחיים) הרבה מלל וגם טכניקות שונו להרחבת החשיבה וההנחות הקיימות. טכניקות פשוטות שצריך לתרגל. והנה השינויים בחיי קורים" אז ככה לפי זה הייתי שותף לעיצוב השיח בינינו. ,לימדתי פרספקטיבה,לימדתי טכניקות והיא זו שהחליטה ועשתה את השינוי בעצמה.אז אולי אני טכנאי להרחבת חשיבה?וכאן מה? "גבי לימד אותי להפסיק רק לחלום ועזר לי מאוד בכך שלימד אותי כלים פרקטיים איך ליישם ולגרום למה שאני רוצה שייקרה לקרות באמת.תוך כדי הכנת שעורי הבית שקיבלתי מגבי (פעם ראשונה שהסכמתי באהבה להכין שיעורים…) התחלתי לחוש תוצאות לעשייתי והגשמתי חלום שחלמתי עליו שנים." כנראה שפה הייתי אסיסטנט להגשמת חלום.

"במבחן התוצאה עמדנו יחד במקום טוב, פיתחנו תובנות ו"ארגז כלים" שמתאים לי" ופה הדגש על יחד,עמדנו,פיתחנו,אז אולי כאן אני שותף. ופה "גבי לימד אותי איך מתמודדים בהצלחה עם "שדים" ופחדים שאינם לעניין. פתח לי המון "חלונות" חדשים בחשיבה." כאן אני מלמד גירוש שדים ופותח חלונות.

אז אם אני מרכז יחד את הדברים הרי שאני מדריך טיולים פנימי,זרז תובנות,אסיסטנט להשגת מטרות,שותף,טכנאי להרחבת חשיבה,סייע להגשמת חלום,עומד יחד,מלמד לגרש פחד ופותח את החלונות שיתאוורר קצת.

נו אז מה אני מוכר? אני חושב שהתשובה היא אפשרויות.

מה זו אפשרות?-סיכוי להתרחשות שמשהו יקרה,יכולת שמשהו יקרה,ומשהו שאפשר לבחור בו מבין רבים.(אופציות,אלטרנטיבות)

אז בשפה פשוטה-אני מאפשר!

מאפשר את הסיכוי שיקרה מה שאת/ה רוצה.

מאפשר לך אפשרויות בחירה.

מאפשר לך לבחור ולגרום לזה לקרות.

היי כיף למכור את זה,אפשר?

(תודה לנתי ששתלה במוחי את המילה מאפשר)

למרפסת שלנו יש בחיינו תפקיד גדול הרבה יותר מסך המטרים הרבועים שלה,בזמנים נתונים היא מכילה ארבעה אנשים,שני כלבים ושלושה חתולים ומחסן בינוני של כתר פלסטיק על שטח של 10 בלטות לרוחב ועל 25 בלטות לאורך עם שיפוע הפוך שמאתגר אותך בזמן שטיפה להכפיל בקדחתנות את תנועות המגב לפני שכל המים המלוכלכים מצייתים לחוק הגרביטציה וחוזרים הביתה ומחרבים לך את כל מה שעשית.

כשלוחה שלנו אל החיים שמחוץ לבועת הבית,היא מאפשרת לנו בשלושה צעדים ופתיחת דלת לעבור אל ג'ונגל שוקק חיים ובו,עכבישים ונמלים ג'ינג'יות קטנות  ועץ תאנה שצומח היישר מתוך סדק בזווית הקיר ומשמש עיר מקלט לגורי החתולים בזמן חילוקי דעות עם כלבי המשפחה,יש חלון גדול שצופה אל המרפסת או אל הבית פנימה והלאה ממנה אל חלק מהגינה והשביל.וכך באזור המפורז הזה נפגשים בני הבית ובעלי החיים ולכולם יש חזקה כלשהי על הנכס המשובח הזה.

במרפסת שלי רמקול הפוך על צדו מתחת לאדן החלון ומכוסה במפה יפה משמש כשולחן זמני,ולצדו כיסא ובתשעים מעלות כיסא נוסף צמוד בגבו אל המחסן בעל בטן עגלגלה שנדמה כי תכף יתפקע וימטיר חפצים לכל עבר.מולו דלת עץ לבנה בה קרוע חלון גדול מחולק לרבעים וחלקה התחתון מלא שריטות מעשה ידיו של ג'ק הפקינז שלנו שמבקש "תפתחו לי" באמצעות גירוד דלתות.ליד הדלת שרוע בד"כ פפסי שהוא כלב ה"חוץ" שלנו,מעיף עין עצלה לכיוון קערת הבונזו מפני חתולים גנבים.

המרפסת שלנו היא במה מרכזית בחיינו,לפעמים היא מקום המפלט שלי ושל אשתי ונשב ונתכנן את נסיעתנו הבאה לאמסטרדם או נחזור לזמן בו נערתי יושבת על ברכיי ואני טומן את אפי בצווארה וסתם נשתה יין ונקשיב לרוח.ולפעמים היא הלשכה בה מוגשות עתירות כבדות משקל ע"י דרי הבית כמו רכישת נעליים לאילת,וחוג משחק לרותם.או מושב סידור עבודה בו יוחלט מי מסיע את מי ולאן,אם עמרי לא לקח בינתיים את האוטו.לפעמים זו זירת קרבות נביחות ושריטות לחיים ולמוות ולפעמים חזון אחרית הימים בו הכלבים והחתולים מנמנמים במרחק של סנטימטרים ספורים אחד מהשני.

ה"מרפסת" היא סוג של מצב נפשי, מעין מעבר הדרגתי ומרוכך בין החום והביטחון והשגרה של הבית אל הטבע,השמיים,מזג האוויר,הריחות הסביבה וגם פוטנציאל של הרפתקה ואפשרויות בעצם היותך כמעט בחוץ ובמרחק של שלוש מדרגות ממנו,במרפסת מתקיים הדיאלוג בין הפנים לחוץ הן הפיזי והן הפנימי.

כשאני יוצא למרפסת אני בהפסקה,יוצא לרגע מהתפקידים,המשימות,משנה את הסביבה כדי לאפשר שינוי באווירה. ומתפנה להרגיש,להתבונן,להקשיב,להיות מחובר לעולם סביבי,לעצמי.

לוקח אוויר ועוצר את הזמן.

1.אימון זו שותפות-הכוח של האימון לא נמצא אצלי או אצלך אלא במערכת היחסים שלנו.היא זו שמעניקה כוח לכל תהליך האימון.

2.אימון מפתיע-בעיקר את עצמך,פתאום אתה לא משעמם לעצמך,אתה מלא סקרנות והתרגשות לגבי עצמך.
יש אנרגיה,רגשות,אינטימיות,עניין ועוצמה.

3.לא מדברים סתם-לא מבזבזים זמן על פרטים,השעה הזו היא שעה יקרה,
תרתי משמע.אנו רוצים להפיק מקסימום ערך עבורך.
אמרת משהו ,מה חשוב בזה?מה תעשה?מה למדת?
כשאתה עונה לעצמך,נופלים אסימונים ונוצרת תנועה.

4.אימון יכול להיות קליל כיפי וזורם-נכון נדבר על המון נושאים חשובים ומרכזיים בחייך,
אבל היי מי אמר שאנחנו חייבים לעשות זה בסבר פנים רציני וחמור?
זו שעה שהיא כולה שלך ובשבילך,כמה פעמים בחיים זה קורה לך?
"בואו נהנה מזה" או "בוא נשחק קצת" היא פרספקטיבה נהדרת והרבה פעמים מועילה למטרות האימון.

5.אימון הוא מעבדה-המעבדה שלך בה אתה יכול לבחון נושאים בהם לא שיתפת אפילו את הקרובים לך ביותר,תעשה ניסיונות ותאתגר את התפיסות שלך,האמונות שלך,סגנון החיים שלך.

6.שאלה אחת מצויינת-לפעמים זה כל מה שצריך כדי שכל הפאזל יסתדר.זה הכלי העיקרי, לשאול שאלות מתוך הקשבה עמוקה למה שאמרת.

הקשבה למילים,לטון,לרווח בין המילים,לאינטונציה,לשפת הגוף,להבעות הפנים,לאנרגיה.

7.אני תמיד בעדך-גם כשאתה נגדך,לא נאמן לעצמך או לערכים ולבחירות שלך,מרגיש תקוע,נכשל.
אני תמיד שם לצדך,תומך ומאמין בך.

8.אני מפטר את עצמי-אני לא פסיכולוג,ואני לא יועץ,אני שותף.
ואם אני מרגיש שהשותף הבכיר לא משקיע בשותפות(מערכת היחסים האימונית)
את מה שנדרש(בעיקר רצון ומחויבות) או שאני לא מצליח להביא ערך.
אני מפטר/מתפטר,אני לא בעסק הזה רק בשביל כסף.

9.משינוי קטן לגדול-לא מטפסים על האברסט בבת אחת,
מתאמנים בחדר כושר,מתאמנים על פסגות נמוכות יותר,מתרגלים לאוויר הדליל.
הצלחות קטנות מובילות להצלחות גדולות,שינוי פנימי מניע שינוי חיצוני.

10.אותנטיות-אני מביא לאימון לא רק את המאמן,אלא גם את עצמי את "גבי".
עם כל ניסיוני,האישיות והויתי כאדם,אני מצפה לפגוש אותך ה"אותנטי".
ומגייס את כל שיש בי כדי לשרת אותך במקצועיות הראויה לך.

טיפ בונוס

אני מתרגש-לקראת אימון,במהלך אימון,כשאתם בדרך,כשאתם נאבקים,מצליחים.
כשאני מתרגש אני יודע שזה מצליח.

חבל"ז הוא ביטוי שמציין משמעות של היה מעולה/גדול/נהדר ובאופן מעניין הפירוש המילולי הפוך לגמרי "חבל על הזמן" הוא כמו שזה נשמע,חבל על הזמן שבזבזנו או זה לא היה שווה את זה.

זו הקדמה שנועדה להביא אותנו אל הנושא האמיתי כאן,אדון או גברת זמן.

הטענה הבסיסית שלי היא שזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש לנו ויש איזה "חור שחור" בתפיסה והבנה לגבי היותו מוגבל,שנובעת מאיזשהו כשל במערכות החיווט במוחנו שמתעלמות מכך שיש לנו תאריך תפוגה.ולכולנו(טוב לרובנו)ברור רציונלית שיום אחד נהיה פגי תוקף ונעבור לעולם שכולו טוב(או רע או שנתגלגל ונהיה חתלתול נחמד, כל אחד לפי אמונתו)

ולמרות הנדירות של משאב הזמן בחיינו,שהרי הוא הולך ומתכלה,ולא אי אפשר לחסוך זמן!הרי אין קופת "זמן חסכן" בה נוכל להפקיד את העודפים מכל יום?

אני בן 52 ואני מסתכל אחורה ואני די בהלם אם "זמן זה כסף" אז אני די עני,כי בואו נאמר באופטימיות שאגיע לגבורות (טפו,טפו,חמסה,גנים טובים וכיוצ"ב) שזה 80 הרי כשאני עומד בתוך הלונה פארק הזה שנקרא "חיים" ובודק את הארנק אני כבר מבין שזה לא יספיק לי לסיבוב בחלק מהמתקנים.

או.קי, הלוגיקה שלי אומרת שאם זה המצב ואי אפשר גם לעלות לגלגל ענק וגם ל"קמיקזה: ואחר כך לקנות "שערות סבתא" צריך להחליט על מה מוציאים את השנים שנשארו לי,לא?

וכאן מגיעות הדילמות,יש חלק בי שאומר עזוב אותך עכשיו מגלגל ענק ושטויות כבר עשית את זה היה אחלה,בוא ננשנש "שערות סבתא" נשב על הספסל ונוריד איזה בירה קטנה ונסתכל על האקשן,הרי שילמת כבר דמי כניסה.

ואז מגיע חלק אחר שאומר,טמבל אתה הולך להשתעמם על הספסל בכל השנים שנשארו לך בוא נעלה לקמיקזה,נתרגש,נצרח,נהנה,הרי הזמן הוא אותו זמן.

למעשה עצם זה שאני בדילמה שם אותי במצב טוב,זה אומר שאני מודע מצד אחד לזמן שחלף ומצד שני מודע לזמן שנשאר ולבחירות שאעשה בזמן הזה.

המודעות הזו היא זו שגורמת לי להיות במקום שאני הכי אוהב,בהווה בעיניי זה הזמן האמיתי,העבר הוא תפיסה של הזמן דרך הזיכרונות שלנו והעתיד חשוב בעיקר לחיזוי המקום בו אנחנו רוצים שיהיה "ההווה הבא" שלנו.

למעשה מבין שלושתם ה"עכשיו"הוא כסף הזמן האמיתי כשאתה מבין את זה טיפסת עוד שלב בסולם כאן כל דקה חשובה,לא רק במובן של על מה תוציא אותה כמו במובן של על מה לא תבזבז אותה.

אני מאמין באמונה שלמה שהמוח שלי הוא זה שבונה את הזמן שלי,ברצותו יאט את הזמן כמו בפקקים בהם כל דקה היא נצח וברצותו יטיס אותו כמו בחופשה ברודוס. ולמרות שרוב הזמן הוא עושה כרצונו ולא כרצוני(מדענים טוענים שהמוח עורך את המציאות) בעניין הזה אני מתעקש אתו.אני מתעקש שמצד אחד "הזמן יטוס" כך שיהיה לי מעניין,מרגש,מהנה,משמעותי.ומצד שני ש"ייקח את זמן" ויאט את השעון ברגעים הטובים  האלו,למשל עכשיו.

לפנות בוקר,המקרר מטרטר,טלויזיה פתוחה ברקע,כולם ישנים חמימות של בית וקרירות של סתיו עולה מן החלון.אני מתמתח לאחור ומביט על השעון ומגלה שהזמן "טס לאט" וחלפו שעתיים מאז התיישבתי לכתוב ובחשבון שלי היו שעתיים שוות,בהן הספקתי להרוויח זמן רק לעצמי,היה לי מסקרן ומעניין לחשוב ולכתוב על הזמן,עשיתי את זה על חשבון שעות השינה שלי(אל דאגה מחר שישי נשלים בשנ"צ)שתיתי בירה אחת ועישנתי שתי סיגריות ויצאתי עם רשימה חדשה,וממש עכשיו אני מרגיש עייפות נעימה זוחלת באבריי ואני הולך להעביר את ההגה למוח שלי שבטח יעשה "חראקות"בחלומות בזמן שאשן,היה חבל"ז.

בגיל 30 פתחתי עסק עם 15 אלף ש"ח שצמח תוך שנתיים לעסק של 4 מיליון ש"ח ותוך 3 שנים התרסק ונשארתי עם חוב של חצי מיליון ש"ח.

עוצמת הכישלון האישי גרמה לי לברוח מכל ניסיון התמודדות עם ההשלכות,פשוט "שמתי" את זה בצד והמשכתי לנהל את חיי במשך 10 שנים מבלי לעשות ולו פעולה אחת כדי להתמודד עם זה.

הפרספקטיבה שלי גרסה שגם כך אין לי  איך להחזיר את החובות לכן נמשיך את החיים כאילו אין גיבנת.דרך הפעולה שנגזרה ממנה כללה דחיינות,הדחקה,וקבלת החלטות רק כשאין ברירה.צמצום עצמי כדרך חיים ולא במובן הכלכלי,הרגשה שאני תקוע ופיספסתי את ההזדמנות שלי ובקיצור בלי הרבה אפשרויות.

כשאני מסתכל על הקטע הקצר אני אומר וואו! כמה דרמה,כאב,רגשות,פחדים,תיסכול מסתתרים מאחורי המילים היבשות,איזו השפעה אדירה היתה לפרספקטיבה זו על חיי,שלא לדבר על משפחתי.

מצד שני החיים המשיכו לפעום,נולדו לי עוד 3 ילדים מלבד בתי הבכורה,בתמיכת אשתי המופלאה משפחתנו שגשגה, וסוף סוף נכנסתי לתהליך מסודר בו הסדרתי את כל חובותיי  וטיפסתי חזרה מן הבור הכלכלי.

שינוי בתודעה החל להבשיל אבל פריצת הדרך האמיתית החלה רק לפני מספר שנים כשהחלטתי לעזוב תפקיד נוח של מנהל שיווק ותוך כדי החיפושים הגעתי ללימודי אימון אישי בחברה מדהימה בשם cti ובין הכלים ששינו לי את החיים(והיו המון) גיליתי את הפרספקטיבה,בה אני משתמש כמאמן ובחיי היום יום שלי ואפילו כפילוסופיה.

פרספקטיבה בעיניי היא השער לחופש,היכולת לשנות את נקודת מבט שלך על מה שקרה/קורה גם מבלי לשנות בפועל כלום היא דרמטית.כמו להחזיק מפתח לשער שעדיין סגור אך עכשיו יש לך אפשרות לפתוח אותו.היא משחררת מתקיעות ומייצרת אפשרויות בחירה.

הפרספקטיבה בה בחרתי היתה שילוב של "כל יום אפשר להתחיל מחדש"  ו"לחיות כאן ועכשיו"

בואו נבחן מה המשמעות של זה מבחינתי?

-אמונה בעצמי /הערכה עצמית/די לסבל/אפשר להספיק/אני בוחר/להעריך את מה שיש לי/להיות נוכח בחיים שלי/הכוח שלי לשנות/לסלוח לעצמי/לאהוב את עצמי/ללמוד ולפעול

ואיך זה בא לידי ביטוי בחיים שלי?

-הפכתי את האימון למקצוע שלי וגם לייעוד שלי.

-למדתי אימון,המשכתי ללמוד להסמכה מקצועית יותר,למדתי אימון מערכות יחסים,למדתי גישור.

-הפסקתי להסתכל על החיים שלי  במדדים של הצלחות או כישלונות .

-התאמתי את רוב סגנון החיים שלי לערכים שלי.

-אני נהנה מהעבודה שלי ועובד קשה על האהבה שלי.

-אני מעז לבקש מאחרים ובעיקר מעצמי.

אז ממה נמאס לי באמת? אני הרי אוהב סיפורים ידוע ובטח סיפורים עם סוף טוב.

למעשה נמאס לי מהקלות בה משווקים לנו סיפורי הצלחה בעטיפה של "בואו ללמוד איך אני הצלחתי ל..ועשיתי המון כסף ואו נהייתי מפורסם,מאושר" וכיו"ב.

אז מה מרגיז אותי?

קודם כל הנונשלנטיות,הכאילו "קוליות" של איך תעשו מאה אלף ש" בחודש בארבע שעות עבודה ביום,יתכן מאוד שזה אמיתי לאותו אדם שמוכר את עצמו(שלא תבינו לא נכון,למכור זה חלק חשוב בכל עסק) אבל אני בטוח שגם הוא עבר דרך ארוכה עד למקום הזה ואף אחד לא פיזר עליו "אבקת פיות" שהפכה אותו לאינסטנט מצליח.יש בכך יוהרה ואפילו מניפולציה שמנצלת חולשות אנוש ומציבה בחזית "כאילו ערכים".

"הרבה כסף" פונה ליצר הבסיסי של חמדנות שנמצאת בתוכנו,אנו חיים בסביבה חומרנית/מותגית בה ההצלחה נמדדת בכמה אתה מרויח,איזה בית יש לך ואיפה,וגם אצלי כשאני עומד ברמזור ליד מכונית יפה וספורטיבית מתחשק לי כזאת.אין לי בעיה עם כסף(באמת אין לי הרבה כסף) יש לי בעיה עם המסר שאומר שלשם אתה צריך לכוון את החיים שלך,עם הצבה של רף שהוא מסנוור ומפתה כמו שירת הסירנות ואם רק תקשיב לי(ותשלם לי על כך כמובן) תגיע אל ערמת הכסף המנצנצת,ומה תעשה אז?זה פחות חשוב כי אז כל האפשרויות פתוחות.ומה אם לא תצליח?אהה.. על זה לא מדברים.

תראו אני מבין שכסף מייצג המון ערכים וביניהם בטחון,שקט נפשי,חופש,הערכה וזה חשוב והכרחי כי כך עובד העולם,אותי מרגיז ה"המון","הרבה"

עידוד החזירות והשטחת מורכבות החיים במלוא כאבם ויופיים ליתרה בחשבון בנק,העמדת רף שקרי ובואו נודה על האמת לא אפשרי לרובנו מייצרת תסכול,סבל וכאב שיכול להימנע. ואני כבר לא מדבר על כך שאנשים ש"קונים את הסחורה" יכולים לבזבז את חייהם ומיטב שנותיהם במרדף שווא במקום לחיות את חייהם מתוך בחירה,להשיג אושר לעיתים ולחיות חיים תואמים לערכים שלהן ולמה שחשוב להם באמת.

כל הנוסחאות בסגנון הצלחה=כסף/פרסום שמשודרות לנו באינספור דרכים וערוצים שנועדו להשפיע עלינו גם במודע וגם בתת מודע מייצרות תמיד "מקום" כלשהו שצריך להגיע אליו,הצלחה כלשהי שהיא היא היעד הנכסף ואם נגיע אליו נוכל לנוח והכל יהיה יופי טופי.

ומה שקורה כשאתה מכוון כל כולך ל"שם"  להצלחה הענקית ,אתה מפספס את הכאן והעכשיו את הרצף הבלתי נמנע של הרגעים המצטברים שקוראים להם חיים וגרוע  מכך אתה לא מעריך אותם כראוי כי ביחס להצלחה הענקית שמחכה לך הם נראים חיוורים,אפורים ולא משמעותיים.

אני מציע לעצור רגע ולדמיין נניח שהגעת ל "הצלחה" מה תעשה אז?איך תחיה אז? אני מניח שהתשובות לשאלות אלו יהיו משאלת הלב האמיתית שלכם.

ואם תבחנו את החלומות שלכם(כך אני קורא לתשובות שלכם) בכנות תגלו שהגישה אליהן הרבה יותר פשוטה ואפשרית מאשר דרך העיקוף הענקי והמיותר לעיתים דרך מחלף ה"הצלחה".

אני טוען שאנו חווים הצלחות רבות אפילו ברמה יום-יומית אנו פשוט לא מסווגים אותם ככאלו. למשל היכולת לקום בבוקר לתכנן ולבצע  יותר או פחות היא הצלחה שחוזרת על עצמה מדי יום ואנו קוראים לזה שגרה.יותר מכך לכל אחד מאיתנו ההצלחה היא סובייקטיבית לו,יש לי חבר שהחלום שלו הוא להתעורר עם שעון מעורר,נשמע פשוט לא?אז זהו שהוא תמיד מתעורר לפניו ובשבילו לקום אתו זה הישג.

להיוולד,ילדות,תיכון,צבא,לחיות,לשרוד,לחלום,להתאהב,להתחתן, קריירה ילדים,נכדים,להזדקן זה חלק קטן ממה שאנו מצליחים לעשות,מדהים לא?

אנחנו חתיכת סיפור חיים,לפעמים מצליחים יותר ולפעמים מצליחים פחות,ההבנה והקבלה של העובדה כי בחיים צפויים עליות וירידות מאפשרת לנו להתרכז במה שחשוב,לחיות אותם.

האמת היא שאין לי מתכון מדויק אלא יותר לקט של תובנות,מידע וניסיון שצברתי בחברת ידידי הנאמן,הפחד.

ולמה נאמן?משום שהוא לעולם לא יעזוב אותי.

ולמה ידיד? כי הוא חלק איתי המון רגעים אמיתיים בהם הוא באמת שמר עלי, ויש בינינו הכרות אינטימית ובכל זאת הוא לא חבר רק ידיד.

 

אז מה אני מעריך בידיד הזה?

-יש לו השפעה אדירה על מי שאני היום,הוא תמיד דחף אותי הלאה.אם כשברחתי ממנו או כשהתגברתי עליו.

-הוא המלח או הפלפל בתבשיל שלי שמדגיש את הטעמים,מאפשר לי להעריך את מה שאני פוחד לאבד.

-בלעדיו לא היו לי הזדמנויות להיות אמיץ.

-הוא סימן חשוב בשבילי ביום יום,כשהוא מופיע זה כמו נורה שנדלקת בלוח המחוונים ואומרת לי שים לב.

-לפעמים הוא גורם לי להרגיש חי,ער,נוכח וגם סקרן בקשר לעצמי.

 

אז מה אני עושה כשהוא קופץ לביקור במפתיע?

-קודם כל מקשיב לו,מה הוא באמת אומר?מה העוצמה שלו?האם הוא קפץ לקפה או לסופ"ש?

-אני לא מתעלם,עוצר לרגע והולך איתו פנימה כדי לחוות אותו במלואו,באופן מעניין פעמים רבות הוא נעלם כשאני עושה זאת.

– אחרי שחוויתי אותו,אני בודק האם זו התראת שווא או שמא יש תקלה רצינית שצריכה מבט מעמיק.(ויש לא מעט התראות שווא)

-במקרה של אזעקת אמת (ואם מנגנון ההישרדות שהוא מפעיל לא משתלט עליי) אני קונה זמן.חושב על המקור של הפחד האם זה משהו שאני מכיר?ואם זה אוטומט מוכר לי פשוט עושה ריסט למערכת. כשזה לא מוכר אני מתחיל לשאול שאלות.

-השאלות פשוטות,מה זה?מאיפה זה מגיע?ואם זה יקרה? .עצם התשובה להן מפיגה את הפחד או מנמיכה את העצמה ומאפשרת לשים את הפוקוס על המקור לפחד או מייצרת מודעות.

-כשזה לא מרפה,אני פשוט משתף מישהו קרוב אלי,אשתי,חבר,עצם ההודאה בכך שאני פוחד והשיתוף בכך יוצרים הקלה.

ולפעמים אחרי הכל,הפחד הוא מקפצה שמייצגת אתגר או הזדמנות או רצון אמיתי לשינוי,ואז אני קופץ או שלא!