איך אחרים רואים אותנו ומה זה קשור לאימון?

 

לעיתים רחוקות אני שואל את עצמי מה באמת האנשים סביבי חושבים עלי? מה הם רואים?זה מסקרן מאוד משום שבפועל חשוב לי איך אני מצטייר בעיני האנשים שקרובים אלי או עובדים איתי.אבל אני לא באמת הולך ושואל אותם ואילו ברמה המעשית היום יומית אני פועל לא מעט עבורם ולפעמים כדי לרצות אותם.ומשתדל להיות אבא טוב,בן זוג טוב,חבר טוב וכך הלאה,אבל ההשתדלות הזו שנובעת מהערכים שלי,האמונות שלי וכן גם מהרצון למצוא חן,להיות בסדר,לקבל תשומת לב ואהבה לא בהכרח מבוססת על תקשורת מילולית ברורה בה קיבלתי משוב עליי חיובי או שלילי שאני יכול לומר מתאים לי או לא מתאים לי. אני עושה זאת במין שילוב בין נאמנות לעצמי יחד עם ניחוש מושכל שמכוון לרצות ומקווה שאצליח להחזיק במקל בשתי קצותיו,גם להיות אני וגם לקבל הערכה על כך שאני אחלה כמו שאני.

אבל היות ואני לא שואל כי אני מתבייש,חושש ממה יגידו,מדי פעם המקל חובט לי בראש ואז או שאני מאוכזב מעצמי,מפקפק בעצמי,שופט את עצמי,מרחם על עצמי ואז אני ממש לא אני ובטח לא מעריך את עצמי.קצת כמו להציץ דרך חור המנעול ולראות את התחת שלי ומזה להקיש שאני תחת.כשזווית הראיה שלי כל כך מצומצמת ומוגבלת היכולת שלי לראות את האדם שסוחב את התחת הזה לכל מקום מועטה.

גם בימים כתיקונם נדירים הרגעים בהם אנו באמת מרוצים מעצמנו,תמיד משהו חסר,משהו מפריע,כאילו שיש איזה רף דמיוני  פנימי שככל שאנו מתקרבים אליו הוא מתרחק ואומר לא מספיק.מאוד קשה לנו לאהוב את עצמנו כי אנחנו כאילו יודעים את ה"אמת" בינינו לבין עצמנו,שאנחנו לא כאלה מושלמים.אנו בוחנים את עצמנו בזכוכית מגדלת ורואים כל חצ'קון ואת ה"שחורים" שלנו,ואז קשה לנו מאוד לעמוד מול הראי ולומר "אני יפה" או "אני אחלה" או "אני יכול",פשוט כי המראה מעוותת ואנחנו לא מאמינים לעצמנו.תנסו לזכור כמה התרגשתם בפעם האחרונה בה מישהו אמר לכם מה הוא אוהב או מעריך בכם בכם,אני למשל בוכה מכל מכתב ביום הולדת מהילדים שלי,אני פאקינג מתרגש מזה שהם  אוהבים ומעריכים אותי אבל ההתרגשות היא לשמוע או לקרוא את זה כאילו שקיבלתי חותמת כשרות שאני בסדר,לפעמיםזה עד כדי כך מגוחך או חשוב.

ואיך כל זה קשור לאימון,בעיניי אחת המתנות הכי גדולות שביכולתי לתת כמאמן היא לומר מה אני רואה,להיות מראה טובה שלא מעוותת ומראה את האמת.להסתכל להם בעיניים ולראות אותם במלוא יופיים עם ה"שחורים" ולומר להם את זה.ולא רק לומר את זה אלא להאמין בזה,כלומר בהם.אני באמת ובתמים מאמין שהם יכולים להיות מה או מי שהם רוצים להיות(אחרת לא אאמן אותם).מניסיוני כמתאמן לשבת מול אדם שמאמין בך גם ברגעים שאתה לא זו תחושה אדירה שנותנת המון כוח.אתה יושב מול אדם שרואה אותך ואומר לך מה הוא רואה ומאמין בך וזה לכשעצמו מאפשר לך לאהוב ולהאמין בעצמך ולהצמיח כנפיים ואז הכל פתוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s