גורל

גדלתי בעיירה קטנה ומנומנמת בה המיתות המשונות של משפחתי המורחבת הפיחו בה חיים.מוות טבעי היה זר ומוזר למשפחתנו עם מסורת שהחלה אצלנו לפי הדוד איזאק ברעידת האדמה שבלעה את קורח ועדתו.כילד רציתי להשאיר אחרי מוות שמשפחתי תוכל להתגאות בו,די קשה להתעלות על מוות אלוהי ולי זימנתי מוות מפואר של לוחם המזנק על רימון ומשחרר משפט כמו טוב למות בעד ארצנו,בפשטות ייחלתי למות גיבורים סינמסקופי עם קהל המוחה דמעה כשכבים האורות מתוך הנחה מוטעית שאוכל להתרומם לקידת תודה.לנטייה מצערת זו אני מייחס את מסכת חיי העגומה בה אני מוצא עצמי בגיל 75 מתקרב לשלב בו אמות בחרפה בשיבה טובה.

בגיל שבע כשעוד מתיי העתידיים מקיפים אותי מלאי חיים פגשתי לראשונה את הגורל המשפחתי ניבט אליי בחיוך מעודד מלא שיני מצבות מצהיבות  בחלקה המשפחתית.אבא נותן לי יד ומוביל אותי בשבילים המוזנחים וזרועי הקוצים לעבר קברו של סבו,סבא סלומון שעשה את כל הדרך מאיסטנבול המעתירה כדי להתפחם בארץ הקודש.אנו מתקרבים למצבה וניצבים מולה בדממה,אני מרים ראשי לעבר אבי ורואה דמעה נפרדת ומתגבשת על אפו ומבין שמשהו חשוב קורה ונלחץ לעברו לשאוב חום וביטחון ממגע גופו ומחבק את רגלו.אבא מחבק את כתפי ומבקש ממני לקרוא את הכתוב על המצבה.ואני בקול רועד קורא ומבין כאחת,"פ"נ אבינו ,סבנו סולומון סבח שטיפס בסערה השמיימה" 1920-1965 ,"אתה יודע מי זה?" שואל אבא ואני שותק.ואבא ממשיך "זה סבא סולומון הסבא שלי,בדיוק כמו שסבא אברהם הוא הסבא שלך" ,"איפה הוא?" אני שואל.ואבא אומר "הוא מת וקבור כאן","ואיך הוא נכנס ויוצא?" שאלתי את אבא,ואבא בחיוך קטן ומקומט אמר "לצאת הוא כבר לא יצא אבל בוא ואספר לך איך הוא נכנס".

"סבא סולומון גדל באיסטנבול העיר הגדולה בטורקיה מוקף בבני המשפחה ודורות רבים שחיו יחדיו בשכונה היהודית ליד הגאלאט שהוא מגדל גבוה ומפורסם מאוד ומה שיותר חשוב תמיד עזר לו למצוא את הדרך הביתה.כבר כילד אהב לטפס,ארונות בגדים,עצי הפרי בחצר,חומות הבית.במהירות ובביטחון של שממית מצא את דרכו אל גגות השכונה,מבהיל חתולים מנמנמים בשמש ומפריח להקות יונים שחירבנו בבהלה על הכביסה.וכל זמן התבגרותו עיניו נישאות מעלה אל המגדל וליבו נכסף לטפס אל קצהו,בלילות התקרב והקיפו תוך שהוא מלטף ומרגיע את קירותיו העגולים ותוך כך ממשש ומחפש נקודות אחיזה ותנופה ושולח מבטו מעלה אל מסלולי טיפוס אפשריים.וכך בליל הירח הראשון לאחר בר המצווה שלו פסע בסמטאות הרובע החשוכות הילד סבא סולומון לממש את תשוקתו בדרכו לטפס על הגאלאט.וכאן עשה אבי אתנחתא ונשם עמוקות כשעיניו נודדות למרחקים.משכתי במכנסיו ושאלתי "והוא הצליח?",אבא השפיל מבטו ואמר בעצב "לא וחבל".מאוכזב מתשובתו שתקתי הורדתי ראשי ובעטתי בפיזור באבנים הקטנות לרגליי.אבי פרע את שיערי בחיבה ואמר "בוא נחזור הביתה ואספר לך בדרך ",התכופף והניח אבן קטנה על הקבר ואמר "יאללה".

פסענו ברחובות הנטושים של עיר המתים הקוסמופוליטית שגברים ונשים מרחבי העולם עלו אליה לרגל לסיים את חייהם במקום סודי ששמו נלחש אליהם במהלך חייהם כנקודת הסיום מי בדרך לשכחה,לשדות הצייד הנצחיים או להתאחדות עם אהוביו.אבא שטף ידיו ביציאה וביקש גם ממני,מים נזלו מידי וניערתי אותם בעליזות מטהרת מעולם המתים בחזרה אל החיים.יצאנו משער בית הקברות כשידי נבלעת בידו החמה של אבי ואני מסב ראשי לאחור מצפה לראות את סבא סולומון מציץ מעבר לחומת הבלוקים האפורה ואולי מטפס על הברושים המאובקים שצמרתם כפופה בהכנעה וענווה בניסיונם ליפות את הבלתי-נמנע.להפתעתי אבי מתרחק מהכביש המוביל ליישוב ופונה לעבר השטח החשוף והחיוור בואכה אזור התעשייה המרוחק ותוך כך חוזר לספר על סבא סולומון.

"זוכר בן שלי שאמרתי שהוא לא הצליח בוא ואספר לך מה קרה.בלילה ההוא,סבא סולומון התקרב לגאלאט נצמד אליו במלוא גופו ופרש ידיו והצמיד את אוזנו לאבנים העתיקות,והקשיב למלמולי הרוח וקולות הרפאים מלחששים בלב המגדל והטה ראשו לאחור עד שפדחתו נגעה בעורפו וראה את קיר המגדל מתנשא מעליו אל תוך החושך והאבנים בו בולטות באור הירח הכסוף ומחכות למגע ידו,הצמיד שפתיו בנשיקה רכה לאבנים הקרות ובאחת החל לטפס תוך שהוא מותח את ידיו ורגליו באות בעקבותיו,מנצל כל זיז וכל שקע ובתנופה גדולה מותח,מניף,נצמד ונאחז מבלי לעצור ומבלי להביט אחור,במחצית הדרך ראה מול עיניו את גגות השכונה ואת אורות איסטנבול הכבירה נפרשים כמרבד לעלילתו.הסקרנות גברה על התשוקה והוא עצר והטיב אחיזתו והביט סביב,אויר הלילה הקריר ליטף את זיעתו ותוך כך קולות נגינה מהוססים עלו באוזניו,בזהירות הביט מטה ומראה מופלא נגלה לעיניו.כנפי מלאכים לבנות מסתחררות סביב המגדל ונדמות כעולות ויורדות לקצב המוסיקה המתגברת ופחד נורא מעך את לבו שהנה חצה את הגבול בין השמיים לארץ ומלאכים באים לקראתו ולא יוכל לחזור עוד ותשוקת הטיפוס נסוגה בפני התשוקה לחיים והוא החל לרדת.וככל שירד בעודו מביט מטה כנפי המלאכים הלבנות קיבלו ממשות של בדים לבנים מתעופפים,בזהירות עשה את שארית דרכו לבסיס המגדל ונחת בתוך מעגל של דרווישים סופים מחוללים באקסטזה לצלילי מוזיקה קדחתנית,כשחצאיותיהם הלבנות מתנפנפות נעים במעגל תוך כדי סיבוב סביב עצמם והמגדל כאחד.נרעש ומוקסם כרע על עקביו כשגבו נצמד לקיר המגדל מרותק לתנועה ולמראה גברים מבוגרים רוקדים בחצאיות צמר לבנות ומניעים את גופם במיומנות ויותר מכך נמשך לתשוקה וההתעלות שניכרה על פניהם כאילו מטפסים הם לאן שהוא,והניע גופו מתנדנד לאט מצד לצד לקצב המוזיקה המונוטונית. לפתע בקריאת "הו" רמה נעצר הכל ואחד הרקדנים במעגל ניגש אליו אחז בסנטרו בעדינות והביט בעיניו ושאל "מי אתה?" ,"אני סולומון" ענה,"מי אתה?" שאל שוב הזקן,"סולומון סבח פה מהשכונה" ענה אבי."מי אתה?" שאל שוב בעיניים שוחקות,"יהודי" ענה סבא."מי אתה?" שאל שוב בחיוך הזקן.וסבא הסתכל על פניו וראה את האור בוקע מבעד לקמטים ושלווה גדולה נחתה עליו ובאחת נטש את תשוקתו לטפס לגאלאט ועבר אל ה"טאריקה" של השיח' ג'לאל והמוות פנה לאחור "

אבא נעמד ושתק ואצלי בראש התעופפו שאלות,"מה זה טאריקה?ןמי זה שיח' ג'לאל?","מה קרה לסבא סולומון אחר כך?" תוך שאני מתחבט אם לשאול או לחכות לסוף הסיפור אבא אמר "פה סבא סולומון מת".נמשכתי מתוך מחשבותיי והסתכלתי סביב,גבעות נמוכות מנוקדות בשיחים שפופים ומעליהם ומעלי מיתמר מגדל המים חולש על העיירה ונוף הטרשים,מונומנט בטון מעוגל הבנוי במעין קשת הפוכה,צר בבסיסו והולך ומתרחב כלפי מעלה כפרח הפורש כותרתו מעל גבעול צר,גבוה כל כך בעיני הילד שלי שכבר במבטי מעלה פחד גבהים סחרר ראשי."בוא" אמר אבא והלך לדלת מתכת צרה,נכנסנו בעדה אל לבו של המגדל ואני הידקתי אחיזתי בידו של אבא כשפסענו אל האפילה הצוננת,אור עדין וקריר של בוקר האיר רחבה קטנה ובליבה סולם.וכשנשאתי ראשי לעברו ריבוע אור קטן וזוהר קרע את האפילה וסימן את קצהו של הסולם האינסופי מעלי.אבא ניגש ואחז  בצדי סולם המתכת המחליד והצר ובהלה אחזה בי שמא אצטרך לטפס מעלה.אך אבא רק לפת את הסולם בשתי ידיו והרכין ראשו בגבו אלי,צינה ובדידות נשבו מקירות הבטון כשאבא אמר בקול נשבר "אני מתגעגע אליו".והקול השבור פרט על מיתרי לבי והפיק לראשונה את צליל תחושת האובדן העתיד לבוא וגרעין הפרידה הטמון ברגע זה והתגעגעתי לאבי בעודו לצידי ובלב חרד מיהרתי אליו ונצמדתי בחיבוק חזק לשתי רגליו שלא יעלם.אבא שחש במצוקתי ליטף את ראשי והניח ידו על כתפי ואמר "רוצה לשמוע את סוף הסיפור?" ואני הנהנתי ואמרתי "כן" מבויש.אבא התיישב על רצפת הבטון ונשען בגבו אל המגדל ואני בין רגליו נשען בגבי עליו עטוף בחיבוקו ובריחו והחל לספר

"זוכר שאמרתי לך שחבל שסבא סולומון לא סיים את הטיפוס על הגאלאט,אני חושב שאם הוא מטפס עד הסוף הוא לא היה מת כאן,לפעמים יש רגעים בחיים שבהם החלטה אחת משפיעה על כל החיים שלך.בטורקית קוראים לזה "קיסמט",שזה גורל.והגורל הוביל אותו מהמגדל בטורקיה למגדל המים שלנו.אחרי שסבא סולומון התחתן עם סבתא ריטה ועלה לארץ עם אחיו ואחיותיו,הם הגיעו לכאן וכל מה שסבא ראה זה צריפי עץ וכמה אוהלים בארץ שוממה צהובה ושטוחה,הוא לא אהב את שראה אבל היה חדור מטרה לבנות חיים חדשים בארץ הקודש ובבטן של סבתא ריטה גדל כבר אבא שלי,סבא אברהם שלך.השנים חלפו אך געגועיו רק גברו,למרות מרק ה"אזו גלין",עדשים כתומות של סבתא ריטה אותו המליח בדמעותיו,למרות הבגלמה עליה ניגן כטוב ליבו בראקי,ובלילות ירח מלא בהם לבש את חצאית הצמר ורקד את געגועיו לאיסטנבול ול"טאריקה" הסופית שלו.ועדיין משהו היה חסר,עם השנים העיירה גדלה,עולים ותושבים חדשים הגיעו,מבני אבן ושיכונים ראשונים נבנו וגם אנו עברנו לבית האבן בו אנו גרים היום.סבא אברהם זוכר איך כשהיה בן תשע,אביו סבא סולומון הגיע בריצה ונעמד בפנים סמוקות ושפם מזדקר והודיע בהתרגשות "בונים מגדל","איזה מגדל בראש שלך" אמרה סבתא ריטה וליבה החיש דופקו,"מגדל מים" הוא אמר בעיניים בורקות והתכופף לסבא אברהם ואמר "אתה זוכר שסיפרתי לך על הגאלאט שהיה ליד הבית שלנו באיסטנבול,עכשיו גם לנו יהיה פה גאלאט",סבא אברהם לא ראה מעודו את אביו כל כך שמח ונלהב וכשהסתכל על אימו ראה עננה חולפת על פניה.וכך מדי יום עם סיום עבודתו הלך סבא סולומון לראות איך מתקדם המגדל,הסתובב בין הפועלים כשידיו שלובות אחרי גבו וראשו מוטה קדימה מביט בסקרנות בשלבים השונים,ביסודות העמוקים שנחפרו,ביציקות הבטון תוך שהוא מהנהן קלות בברכה לכל העושים במלאכה כמחזק את ידיהם.ומול עיניו צמח לו הגאלאט שלו ואתו תשוקת הטיפוס.

סבא סולומון החל להכין עצמו בלילות כשכל בני הבית נמו,מתח שריריו ותרגל גמישותו בטיפוס ודילוג על חומות האבן הנמוכות,ואחר כך אל גג הבית תוך שהוא תולה עצמו מקצהו ונאחז בידיו בלבד כדי לחזקם.מטפס בלילות כקופיף על אקליפטוסים בחורשת בית הספר ומטריד זוגות נאהבים,מגיע לסידורים במחלקת המים במועצה המקומית ובאין רואה מתגנב וגולש דרך החלון בקומה השנייה ומטפס אל הגג וחוזר ויוצא במחלקת החינוך בצד השני.לאחר שבועות מספר הגיע כדרכו אל המגדל ההולך ונבנה וגילה לחרדתו כי הוא הולך ומתרחב בשיפוע הפוך ממרכזו ודאגה אחזתו.למחרת בבוקר נעדר מעבודתו וטרח והגיע כדי לפגוש את המהנדס האחראי,ניגש אליו בנימוס וביקש לשאול מספר שאלות.לאחר שנעתר לו והתקבלו התשובות סבא סולומון הבין שלא יוכל לטפס על קירותיו החלקים והמקושתים לאחור והתאכזב במיוחד וכעס עמוקות כשהבין כי יהיה סולם מתכת נטוע בלב המגדל דרכו כל אחד יוכל לטפס בקלות.מאותו יום הפסיק להגיע אל אתר הבנייה ורק צפה מרחוק כיצד המגדל עולה ונישא ומשרטט מחדש את האופק של העיירה.

סבתא ריטה שמחה בליבה על אכזבתו וניסתה להצהיל רוחו בשחזור מתכונים מבית אמו וארצו,הבית נדף ריחות של "אופרה" קבב  "אדנה" קבב, זה של שום וזה של בצל,תבשיל פילאף מפואר מכבש שהוחלף עם הבדואים בוואדי בעד שטיח אפגאני מהנדוניה שלה.מאפה "קשקאק" ומשקה "איירן" לארוחת הבוקר,קינוחי בקלווה,כנאפה וקדאיף שהובלו מחברון הרחוקה ע"י נהגי המשאיות.בני המשפחה הקרובה הוזמנו לסעוד ולשמח את ליבו,הגיעו דוד איזאק בכור אחיו של סבא סולומון שימות חודשיים מאוחר יותר מבעיטת חמורו האהוב,וגם גיסו משה סניור ואחותו שרה שמכונת תפירה חדשה "זינגר" חשמלית התנקשה בחייה ודודה אלגרה לה חיכה מוות נורא ומלא היישר מסרטי האימה ועוד רבים וטובים וכולם עדיין מלאי חיים וסבא סולומון אכל לתאבון אך לא נגע בראקי ולא העלה חיוך על פניו.הפטיפון הישן ניגן את פרדי טייפור ואיברהים טטליסס שרים על אהבה וגורל,חירות,עברית,טורקית ולדינו נישאו באוויר וסבא סולומון בשלו,עיניו צופות למגדלי חייו לרחוק ולקרוב.ומגדל המים זה מכבר הושלם ונחנך בטקס חגיגי עם ראש המועצה וסבא סולומון ממאן לתחנוניו של בנו לקחתו לשם ואף אוסר עליו,מאוכזב אך גם נזהר מהצל שהטיל עליו המגדל.והוא מצידו התעקש להיות נוכח בחייו ובאו שליחים מטעמו שסיפרו על הסולם הארוך והטיפוס אל גגו,הנוף הנמתח עד אינסוף,שיבחו את השלווה והשקט בראשו,הנועזים סיפרו על שחיה בתוך מאגר המים הצוננים בימי קיץ מתחת לתקרת הבטון.וסבא מקשיב ורוחו מעפילה על הגאלאט באיסטנבול ואינו שועה לפיתויי מגדל המים שלנו.וסבא סולומון מתנהל כאילו אין מגדל,מתעלם או מוריד עיניו מהאצבע המשולשת האפורה שמזדקרת באופק ומבצע מעקפים גדולים וחומק בין בתים ושיכונים במסלולים שכל תכליתם שלא לראות את האהבה שנכזבה ותקוותו לתשוקת נעוריו שהושבה ריקם.וסבתא ריטה שנלחמה וניצחה באהבתה את אהבת שיח' ג'לאל וה"טאריקה" בקרב על ליבו,עקבה וצפתה בסימנים ובאותות שמילאו את האוויר סביב סבא והתלבטה בינה לבינה האם הסכנה הגדולה שאורבת לפתח ביתה היא אובדן שמחת החיים של בעלה או שמא התלקחות תשוקתו הישנה המאיימת להיות אויבתה החדשה.בשבועות הראשונים סבא סולומון שהיה אז גבר חזק במלוא אונו הלך ודעך,שפמו האיתן נשמט והתדלדל נכנע לכוח המשיכה,הבגלמה נשכחה עזובה בקרן זווית והוא התכווץ אל תוך עצמו הולך ונעלם,בלילות חלם עצמו מאבד אחיזה ונופל מהגאלאט תוך שהוא נאחז בעווית בכסתות הפוך ובסבתא ריטה ומשאיר סימנים אדומים על ידיה וירכיה ולעיתים זועק יללה מוזרה שהיתה בוקעת כאילו ממרחק ממעמקי חלומו והולכת ומתעצמת וחוצה מימד אל המציאות ומבעיתה את כל השכונה וגורמת לשיער חתולי הרחוב לסמור ומתעורר נבוך למגע ידה המנענעת של סבתא ריטה שלחשה "סולומון קום,יא חביבי קום".עם הזמן ותחת טיפולה הרחום של סבתא ריטה התאושש סבא סולומון ועבר תהליך גמילה איטי וסבלני מתשוקתו הקטלנית שהשיב את החיים למסלולם,כמו לפני המגדל ועליו לא דיברו לידו ונדמה היה כי הגורל נסע לאחור והמתין.

ואז הוא הכה,כשסבא אברהם היה בן עשר כמו כל הילדים אהב לקפוץ להשתובב ורק למגדל לא הורשה להתקרב,ודווקא האיסור הפך לצוף אליו נכסף וכמו דבורה נמשך אל פרח הבטון הגדול שפרש כותרתו לשמיים.ובשבת חורפית ונאה שוטט עם חבריו בגבעות הנמוכות שסבבו את העיירה במרדף אחר חמורי הבדואים המשוטטים ובינו לבינו גם להשביע את סקרנותו להביט מקרוב באויבו של אביו.בינתיים בבית המשפחה לקראת ארוחת הצהריים סבא סולומון ישב בחצר על כוסית ראקי וקצת מאזטים ופיצוחים לפתוח את התיאבון מביט בעוברים ושבים המטיילים בניחותא על הכביש הריק ולפעמים מברך בהרמת יד פתוחה. לפתע חלף הבן של אדון מועלם השכן רוכב על אופניו עוצר לפניו ואומר "ראיתי את אברם ליד המגדל".סבא סולומון החל להשתעל ולהיחנק,תוך שהוא לסירוגין צועק "ריטה",ריטה" ומנער מעל רגליו את נעלי הבית ורץ פנימה לחפש נעליו.המראה הקומי הצ'רלי צ'פליני היה מנוגד לסופת האשם,פחד,ודאגה כבדה שהשתוללה בתוכו ופרעה את נפשו.הוא טס לכביש הראשי שחצה את העיירה בקו ישר ושחור מקצה לקצה כשהוא מתחרה כתף אל כתף מול הגורל המנסה להשיג את בנו,עיוור למבטי התימהון ולשאלות ולתהיות שעט כמו פר לעבר חרב המטאדור.משאיר אחריו אספלט חרוך ושובל סילוני של בהלה והפתעה שמפיל סירי חמין,וערימות גרעינים שחורים שמתפצחים מעצמם ומרים גל הדף מתפשט של אי-שקט וחרדה יחד עם תחושה קולקטיבית של אסון מתקרב שמרסק את שנת הצהרים של השבת לחתיכות.השמיים מאפירים מעננים שנוסעים וחולפים מעליו ומתנקזים לעבר המגדל וסבא סולומון רץ ובליבו מתחנן על חיי בנו,מזעיק את ש'יח ג'לאל וחבריו למסדר שיתפללו לאללה על 700 שמותיו ומזרז את כל מתי המשפחה שימהרו ויגיעו מאיסטנבול הרחוקה ואת אחיו איזאק שבא זה מקרוב למעלה שישתדלו בעבורו.נודר נדרים לויתורים גדולים ולעבודת השם ביראה ופחד או אם ירצה בשמחה ועושה עסקאות חליפין עם ריבונו של עולם בהן הוא מאיים בכפירה והתכחשות מוחלטת אם יתממש הגורל ומנגד עוקד עצמו למזבח תמורת אברהם.מגדל המים הולך וגדל מלפניו והוא כבר בפאתי העיירה,כתר עננים שחורים מקיף כזר את ראש המגדל ומעט מאחור מזדנבת שיירה קטנה של סקרנים,רודפי סערות,עוזרים בכוח וקהל הכרחי למופע הגורל.והנה הוא אצלו מקיף בריצה את המגדל מחפש וקורא "אברם,אברם" ואין הנני,רץ לדלת הברזל הקטנה פותח ונכנס,מביט סביב ואז למעלה מקער כפותיו סביב פיו וצועק "אברם" וקירות הבטון מלחשים רם,רם וההברות מטפסות למעלה אל פתח האור המתחוור.שקט מוזר משתרר בנפשו של סבא סולומון ורחם הבטון מבודד  את רעשי העולם שבחוץ ובפנים,מהירות האור הואטה והתפרקה לקשקשי אור אפרפר מרחפים ונושרים על שפמו ודבקים לסולם המתכת הצר,עברו ועתידו עמדו מלכת והמתינו לבחירתו.סבא סולומון אחז בצדי הסולם ראשו כפוף ועיניו פקוחות ואינן רואות,מתנשם עמוקות ומקשיב לרפאי חייו ולחישות הגורל,וכלוליין על חבל החל מטפס על הסולם בין ארץ החיים לבין המוות והגורל מציץ מלמעלה ומחייך תחת שפמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s