לא מושלם

ובכן בצער רב ולאחר אינסוף מאמצים הריני להודיע כי איני מושלם וכי אני חלקי בהחלט.ולמרות הדימוי הרומנטי שאני מטפח בקפידה של בטלן ששואף להיות אדון לזמן שלו,את רוב חיי המקצועיים ביליתי במכירה של הזמן שלי.לזכותי אומר שבד"כ התאמצתי והשתדלתי ולעתים גם הצלחתי וכסף היה משני ברשימת המטרות שלי.(אחלה תרוץ,זה לא הכסף שלא הרווחתי זה אני שלא התמקדתי בו) וכך בפרקים המקצועיים בחיי היו תקופות בהן הייתי בטוח שאני המנהל האולטימטיבי שהעובדים שלו מתים עליו ובכוח אישיותו בלבד יפיק מהם ביצועי-על,וזה עבד לא רע עד שהגעתי לשלב שבו הייתי צריך לפטר כמה בגלל תת-ביצוע.(בעיקר שלי) או שאני גאון שיווקי שבנה עסק חובק עולם מכלום וגייס 150 אלף ש"ח מהבנק עם תכנית עסקית מבריקה על הנייר שתהפוך אותו תוך 3 שנים לעני.

כשאני חושב על רשימת השטויות העסקיות שעשיתי אני נקרע מצחוק,בעיקר כי האמנתי בזה לחלוטין.במה האמנתי?בעיקר בזה שאני יודע יותר טוב מאחרים כי…השלם את החסר,ובעיקר בלשחק את המשחק עד הסוף.יכולת ההזדהות שלי עם התפקיד הייתה כ"כ גדולה שהוא הפך להיות הפרסונה שלי בעולם,ונהניתי מאוד להיות ה"מנהל", או "איש עסקים".

אני זוכר את הנסיעה הראשונה שלי לסין ב 1993,התכוננתי ברצינות.קראתי ספר של 300 עמודים על איך עושים עסקים בסין,תכננתי את התקציב,אפילו לקחתי כמתורגמן את צ'אנג סטודנט סיני שלמד בארץ במסגרת חילופי סטודנטים והיה תפרן מספיק להתלוות אלי בתמורה לכרטיס טיסה הביתה,בקיצור הייתי בטוח שכיסיתי הכל.טסתי נחתתי ולאחר חריש יסודי וכיתות רגליים בין מפעלים בשני מחוזות שונים,אינסוף ארוחות עסקיות של שעתיים פלוס וסחרחורת מחישוב שערי השקל,דולר,יואן,מילאתי חצי מכולה (למזלי) בלהיט הצרכני שכל בית צריך אגרטלי פורצלן סיני! כאילו מה?לא ברור שיתנפלו על ואזות עם עגורים בשלל תנוחות?! לצערי לא הצלחתי לבחון הלכה למעשה את האסטרטגיה העסקית שלי להחלפת הואזות הפולניות ברחבי הארץ בואזות סיניות משום שרוב המורשת העשירה שייבאתי הגיעה מפורקת לרסיסים בפורמט חדשני של פאזלים.למזלי בשאר הקונטינר הלכתי על דברים פחות מעשיים שהצילו לי את התחת כמו בובות פרווה ומברשות צבע.

אני חייב להתוודות שצחקתי תוך כדי הכתיבה על העסקה הסינית הראשונה שלי,בדיעבד הרווחתי ביושר את היכולת לצחוק על עצמי הייתי משוכנע באותה תקופה שאני עושה את הדבר הנכון,קולומבוס שמגלה את סין בימי ראשית האינטרנט,האומץ והמחויבות חברו לחוסר ניסיון,שחצנות,וחובבנות כדי לשרת את הפרסונה של הביזנסמן שרציתי להיות.בזמנו הכישלון צרב בעיקר כי הרגשתי שבאמת עשיתי כמיטב יכולתי וכשלתי.התחושה שאתה לא מספיק טוב/מוכשר למה שאתה רוצה לעשות הייתה כל כך מתסכלת שרק רציתי לקבור את זה ולנסות עוד פעם,וניסיתי עוד פעם והצלחתי וניסיתי עוד פעם ונכשלתי.

הרצון להיות מושלם או הכי טוב כל כך מגוחך בעיניי כיום,הוא מעמיד סף בלתי אפשרי שמייצר שיפוטיות,כעס שמוביל לאכזבה שבתורה מובילה לחוסר הערכה ורגשי אשמה ואת כל זה ,כמו נשק טעון אתה מכוון כלפי עצמך ויורה ישירות בביטחון העצמי שלך שנופל על הברכיים ובעיניים עצובות שואל איך אוכל לעזור לך עכשיו?

כשאתה אוהב את עצמך,כן כן אוהב.ובואו נדבר רגע על מכבסת המילים כמו "מחבב" שפירושו כן אני נחמד ואני לפעמים נהנה להיות בסביבת עצמי,או "מרוצה" כמו הילדים שאומרים "מה שיוצא אני מרוצה" כאילו זה מה יש היה יכול להיות יותר גרוע אז קניתי.ואני כבר לא מדבר על "בסדר" שזה כמו לתת לעצמך ציון של מספיק או כמעט טוב.מה זה לעזאזל הפחד הזה מלאהוב את עצמנו בואו נאמר לפחות כמו שאנו אוהבים את ילדינו.הרי אם יציעו לכם להחליף אחד מהם בילד מושלם כבחירתכם לא תעלו זאת על הדעת,אבל אם יציעו לכם להחליף את עצמכם למישהו מושלם תתחילו לעשות המממ.. ולנדנד את הראש ולהשתעשע במחשבה לפני שתגידו לא או כן.

כשאני אומר לעצמי שאני אוהב אותי,אני מרפה מכל הבולשיט הפנימי בו אני שופט את עצמי ולפעמים גם מעניש.כשאני מרפה אני משחרר וסולח לעצמי.כשאני מרפה מהמושלם אני מקבל את עצמי.נכון לא כל הזמן זה מצליח אבל ככל שאני כזה יותר אני מגלה שזה מקרין החוצה ומאפשר לי לאהוב יותר. כשאני מרפה אני יותר פה ולא שם באיפה פישלתי ומה יהיה.כשאני מרפה אני יותר אני ואני שמח להיות אני, כי אני אוהב אותי.

מוזמנים לבלוג שלי:gabysingolda.wordpress.com

יועצים שנדבר דוגרי?

תמונה שלייועצים שנדבר דוגרי?

שמי גבי סינגולדה ואני מאמן מנהלים  מומחה

והמנחה המקצועי של המנטורים במכון היצוא הישראלי

מאמן שמלווה ומלמד יועצים איך לחבר את המומחיות בליווי אנשים למומחיות המקצועית שלהם

 

אני מאמן מזה 11 שנה מתוכם 6 שנים כעצמאי

צברתי מאות לקוחות בדרך והם הנכס העיקרי שלי

שמזרים לי טראפיק של לקוחות משלמים בכל שנה (אצלי אין לידים)

 

הטיעון שלי שלי פשוט

הלקוחות שכבר יש לנו הם המשאב הכי אפקטיבי וזמין לעוד לקוחות

במקום לשרוף זמן וכסף על לחפש לידים ללקוחות עתידיים

פשוט לעשות עבודה יוצאת-דופן עם הלקוחות הקיימים

ולא,עבודה טובה זה לא מספיק טוב,מצויין זה מספיק טוב

אני מספק ערך מעל המצופה שמייצר שינוי במציאות חייהם

ומקבל בתמורה 90% מהלקוחות מפה לאוזן

 

רוצה ללמוד איך עושים זאת? איך בונים תהליך שמייצר "וואו" אצל הלקוח?

איך הופכים למומחה לאדם הספציפי שמולך?

ומייצרים גל של הפניות,מוניטין מקצועי אוטוריטה וכן גם כסף

תוצאות שמביאות חופש,סיפוק תחושת ערך וביטחון עצמי וגם כיף חשוב.

 

מקצוענות זה להתמחות בכל האספקטים של הלקוח

מה מעסיק אותו? מה מדאיג אותו? איפה הוא תקוע?

מה עובד לו? מה לא עובד לו? איך הוא לומד? מה גורם לו לפעול?

 

מקצוענות זו ההבנה שכדי שמשהו ישתנה לא די בידע המקצועי שלכם

אלא גם לדעת איך ללמד ולהניע את הלקוח לפעול בכוחות עצמו 

אחרת לא יקרה כלום, הלקוח ייכשל וגם אתם.

ויותר מכך כשלקוח מחליט ומבצע בעצמו גם המחויבות שלו לביצוע עולה 

וגם תחושת התושייה שמייצרת ביטחון עצמי ומומנטום להמשך הפעולה.

 

אימון זו שיטה ודרך ברורה ואפקטיבית המתמקדת באדם שמולכם ולא בכם

זה כלי התחבורה שמאפשר לכם  וללקוח לנסוע ביחד 

כשאתם ה"וייז" שלו והוא זה שנוהג עד ליעד שלו.

אימון שינה חיי מיליונים בעולם וגם את חיי.

 

בעזרת האימון יצרתי ביטחון כלכלי של נכס בר-קיימא 

שהולך איתי לכל מקום ולעולם לא מתכלה אלא רק משתבח

ומייצר דיבידנד כל עוד ארצה וכל עוד יש אנשים בסביבה

ויותר חשוב עבורי זה המקום בו למקצועיות יש משמעות

תמיד להביא ערך עבור מישהו,להשאיר חותם בחיי אנשים

במילים אחרות, להרוויח ממה שאני הכי אוהב לעשות

 

ואני רוצה לשתף אתכם במה שהצליח לי

ולא אני לא רוצה שתעשו משהו אחר

ואין צורך שתהיו מאמנים,אפשר להיות יועץ שעובד גם בכלים של אימון

אני פשוט רוצה שתרוויחו כמו שצריך ממה שאתם כבר עושים

ומקווה שגם אוהבים ותמשיכו לעשות טוב,כן שתהיו משמעותיים.

 

רוצים ללמוד איך אני עושה זאת?

 

הכנתי עבורכם בשבועות האחרונים וובינר שאני הולך להעביר לכם בשידור חי (ללא עלות)

ובו אעביר גם הדרכת בונוס על איך מניעים לקוחות לפעולה? 

וגם אספר לכם איך תוכלו לעשות זאת כמעט כמוני 🙂 ואציג הוכחות לכך

בכנות, אם התכנית שלכם לעסק שאתם לא ממש עובדת

אולי הגיע הזמן לפעול אחרת?

הירשמו כאן

שימו לב כרגע מתוכננת הדרכה  לפעם אחת לא בטוח שתהיה פעם שנייה

 

ג'וב חדש? מזל טוב וכמה טיפים מועילים

מזל טוב! התחלת ג'וב חדש בארגון חדש,ואת/ה מתרגש ושמח על הבחירה בך וגם קצת חושש מהלא נודע ומ"חובת ההוכחה" הבלתי נמנעת.

האמת היא שהלחץ בתחילת הדרך הוא גדול וזה מובן מאליו,יש כל כך הרבה מידע לאסוף ולעבד בסביבה חדשה לפני שבכלל תוכל לקבל החלטות משמעותיות בתפקיד החדש.ארגונים משקיעים משאבים ניכרים בחיפוש,איתור ומיון כדי למצוא את המועמד המתאים אך לצערך הרבה פחות משאבים מושקעים בקליטה בפועל,ובדרך כלל אתה נזרק מהר מאוד למים ומתחיל להתמודד עם משימות הארגון תוך כדי תנועה.שלושת החודשים הראשונים קריטיים להצלחתך בהמשך הדרך

הנה כמה טיפים שיעזרו לך ממה שלמדתי כמאמן שליווה מנהלים מדרג מנכ"ל ועד מנהלי ביניים בכניסה לתפקיד חדש.

1.אל תסמוך על זה שילמדו אותך ויש דברים שאי אפשר ללמד-בנה לך תכנית הכשרה משלך בנוסף.

2.מפה את כל מערכות היחסים המשמעותיות אתם תבוא במגע.מנהלים ישירים,הנהלה,דירקטוריון(למנכ"לים) מנהלים כפיפים,עובדים,קולגות,לקוחות מפתח,ספקים

3.פנה זמן, אם רשמי ואם אוף דה רקורד כדי להכיר אותם והכנס זאת ללו"ז.

4.התכונן לכל פגישה ושאל את עצמך "עם מה אני רוצה לצאת מהפגישה?"  ו"עם מה אני רוצה שהם יצאו מהפגישה?"

5.תפסיק למכור פנימה! התקבלת כבר.דבר פחות,שאל שאלות ותקשיב היטב לתשובות ואז שאל שוב עד שתבין.

6.אתה בארץ חדשה,שאל את עצמך מה השפה בה מדברים? מה מזג האוויר? מה הנופים סביב? מה הקודים התרבותיים בארץ זו?

7.היה סקרן כלפי האדם שמולך לא רק לגבי התפקיד שלו בארגון או מולך.מה חשוב לו?מה הוא אוהב? מה מרגיז אותו?

8.עצב עם המנהל הישיר שלך את הדרך בה תעבדו יחד,למד אותו על מה עובד בשבילך ומה הדרך הכי טובה להוציא ממך את המיטב ושאל אותו גם על מה הדרך הטובה עבורך בעבודה איתו? איךתרצו להתנהל אחד עם השני כשלא תסכימו ?

9.עשה זאת גם עם המנהלים והעובדים תחתיך.

10.גרום לדברים לקרות באמצעות יצירת אחריות מעשית-בסוף כל שיחה/דיון עם עובדיך שאל מה תעשה? עד מתי? ואיך אני אדע מזה?

ואחרון תשקיע במאמן מצויין,זו השקעה עם תשואה פנומנלית של מאות אלפי ש"ח בשכר לאורך השנים על השקעה של אלפים בודדים בנקודת זמן קריטית.

כן אפשר גם איתי-ראו כאן בהמלצות

 

לא כתבת עדיין כלום!

זה בדיוק מה שמופיע לי בבלוג ה wordpress שלי בצד שמאל מסומן באדום ברגע שהנחתי את הסימן על שורת הכותרת וכמובן עם סימן קריאה נוזף.ואתם יודעים מה? זה עובד! מייד הרגשתי אשמה על כך שאני מבזבז את הזמן ולא כותב למרות שהתחייבתי לעצמי ביומן הגוגל שלי ושסוף סוף מישהו אומר לי את זה ישר לפנים,והקול השיפוטי שלי מייד הסכים איתו ואמר "צודק!" גם כן עם סימן קריאה נוזף והתחלתי לכתוב בהשראת הנזיפה והנה אני כבר עם 77 מילים והמקלדת עוד נטויה(80 מילים 🙂

כמאמן זה מייד סיקרן אותי,איך הודעה אוטומטית ואגרסיבית ואפילו חוצפנית שכזו (מי אתם שתגידו לי מה לעשות?ועוד תצעקו עלי) דירבנה אותי להתחיל לכתוב,אז הנה מה שקרה אצלי.אמרו לי שאני לא בסדר ומייד רציתי להיות בסדר.אני יודע שזו הודעה אוטומטית ומניח שמאחוריה עומד איזה מחקר עמוק במדעי ההתנהגות או עצה מפרופסור דן אריאלי בענייני כלכלה התנהגותית שבסופה עומדת קריאה לפעולה או בשפה שלי אנשים רוצים שיגידו להם מה לעשות.

אבל היה פה עוד משהו,הרי נכנסתי כדי לכתוב כמו שתכננתי אבל האמת היא שזו כבר הפעם הרביעית בה נכנסתי היום ולא כתבתי כלום והפעם ממש שמתי לב שהבלוג שלי שם לב לזה שאני מתמזמז והוא פונה אליי ואומר "דחילק" סימן קריאה.ואז הבנתי שהוא שם לב לזה שאני לא עושה את מה שאמרתי שאעשה ובאופן לא מפתיע ברגע שהבנתי שהצ'ק שכתבתי אינו לפקודת עצמי אלא יש מוטב נוסף (wordpress) רמת המחוייבות שלי זינקה לשמיים.

כאדם וכמנהל עסק אני מוצא עצמי פעמים רבות מקבל החלטות בהתלהבות גדולה ומניע עצמי לפעולה (לכתוב פוסט,להתעמל,להתנתק מ"יס" ולהתחבר להשד יודע מי) ואז מאבד מומנטום וכלום לא קורה.

כמאמן אני מודע לעובדה הפשוטה ואני משתמש בזה על בסיס יום יומי יחד עם המתאמנים שלי והיא שאם אנו רוצים להבטיח שפעולה תקרה יש להעלות את רמת המחוייבות הפנימית לרמה בה לא נוכל לסגת ממנה ואף שתדרבן אותנו לביצוע.(להזכירכם המתאמן מחליט מה לא אני) והטריקים הם פשוטים בדיוק כמו הטריק כאן בוורדפרס.

הנה מה שעובד (גם לי) מערכות יחסים, ספר למישהו אחר על ההתחייבות שלך,תכריז פומבית עליה,עשה זאת עם מישהו או בקבוצה ואם אתה מעוניין לשמר מומנטום לשינוי משמעותי ולהוציא אותו מהכוח אל הפועל קח מאמן וגרום לדברים לקרות.

לא עשית עדיין כלום!

הנה כמה כאלו שעשו זאת

 

אינטליגנציה רגשית ומנהלים מחורבנים

ראשית הבשורות הטובות,כולנו מרגישים כל הזמן ולכולנו יש נכסים רגשיים שצברנו במהלך חיינו.הצד האינטלגנטי הוא היכולת להיות מודעים למה שאנו מרגישים ולהכיר בהשפעה של הרגשות הללו על הדעות שלנו,הגישה שלנו ויכולת השיפוט שלנו והאימפקט שלהם על האנשים סביבנו.מודעות זו מאפשרת לנו לנהל את עצמנו ואת המוזיקה/רגשות שמלווה את חיינו ולוודא שהמוזיקה שאנו מייצרים סביבנו משרתת אותנו ואת המטרות שלנו ואינה מייצרת זיופים,סטרס,דיסהרמוניה אצלנו וסביבנו.

כמאמן מנהלים יוצא לי לחוות את ההשפעה של מנהלים מחורבנים על לקוחותיי שהם ובכן מנהלים אחרים שמגיעים לאימון לעיתים בגלל תחושת ערך עצמי נמוכה הנובעת מחשיפה יומיומית למנהלים שכאלו,ומדוע אני קורא להם מנהלים מחורבנים? מהסיבה הפשוטה שהם מאפשרים לרגשות שלהם לנהל אותם ואז הם לא צפויים,משולחי רסן ופעמים רבות פוגעניים כלפי המנהלים והעובדים תחתם ובמידה רבה גורמים במו פיהם לתפקוד בחסר במקרה הטוב ועד לאובדן(עזיבה) של אנשים טובים וחשובים לארגון וכן לפעמים גם על לקוחות,וספקים וההשפעה של זה על התוצאות העסקיות לטווח ארוך ברורה.זהו קצה אחד של הסקאלה ובקצה השני נמצאים המנהלים שהינם מנהיגים העושים שימוש מיומן באינטליגנציה הרגשית שלהם ולא באופן מניפולטיבי אלא מתוך אותנטיות והבנה עמוקה כי ניהול עוסק בתשוקה לכל מה שקורה בין אנשים.

לאותם מנהלים שהיתה לי הזכות לעבוד עם כמה כאלו יש יכולת העושה שימוש באינטל' הרגשית ונכסים הרגשיים שצברו והופכת אותם למצרך נדיר ומבוקש- מנהיגים.

מה מאפיין אותם? מניסיוני ראיתי מספר יכולות

-מכירים את עצמם ומודעים לרגשות שלהם רוב הזמן ומכירים באימפקט של רגשות אלו על ההתנהלות שלהם עצמם לטוב ולרע.

-מסוגלים לתקשר את הרגשות שלהם לאחרים בצורה המכבדת דעות ורגשות של אחרים

-ישירים ואין להם בעיה לאתגר תפיסות ונקודות מבט של אחרים .

-שליטה עצמית גבוהה ויכולת לנהל את הרגשות שלהם גם במצבי לחץ או משבר.

-ביטחון עצמי הנובע מהכרה בערך עצמם ומכאן אוהבים את מי שהם.בטוחים ביכולות שלהם ובעלי מוטיבציה פנימית מתמדת בהתמודדות עם מטרות.

-סומכים על עצמם בכל הקשור לפיתוח רעיונות וקבלת החלטות משמעותיות.מנהלים את עצמם ולוקחים אחריות על הבחירות שהם עושים.

-מבינים מערכות יחסים יודעים לבסס ולתחזק אותן ולהשתמש בהם כדי לייצר מחויבות משותפת להשגת המטרות בעבודה משותפת.

-גמישים ויודעים להתאים את הרגשות והמחשבות וההתנהגות שלהם למצבים משתנים.

-אמפתים לרגשות של אחרים,מסוגלים להקשיב להבין ולהעריך ולהיות מודעים לרגשות של אחרים ולקחת אותם בחשבון לפני שהחליטו.

לסיכום הצגתי שני קצוות של השפעת אינטליגנציה רגשית וחשיבותה למנהלים,חלק מאיתנו יושבים במקומות שונים בסקאלה בין שתי קצוות אלו.הבשורה העוד יותר טובה היא שאפשר לפתח,להתאמן ולתרגל לא מעט מהיכולות הבונות אינט' רגשית גבוהה ומכאן כישורי ניהול ומנהיגות המובילים לקריירה מצליחה.

קראו מה מספרים מנהלים שעבדו איתי

 

איך לנהל "טאלנטים" בעלי פוטנציאל גבוה

ילד עם תפוחים

מה מאפיין אותם?

-מאמינים שהערך שלהם קשור למומחיות שלהם וחושבים שמעבר לרוטציות ותחומים חדשים לא יהיה בעל אותו אימפקט.

-ביצועים גבוהים ופוקוס על תוצאות, שוכחים לשתף אחרים או לתקשר איתם ולכן נתפסים כאנוכיים.

-הזנחה של חלקים אחרים בחיים, שעות עבודה ארוכות ,ויתור על שעות משפחה, ארוחות, בריאות וזמן פנאי.

-רעבים להתנסויות חדשות, יכולת למידה גבוהה.

 

מה הציפיות שלהם?

-פיתוח מקצועי גבוה עם גישה לידע ומומחיות.

-לקבל אחריות על משימות.

-הכרה מהמנהל ומהרמה שמעליו, שידעו על התרומה והפוטנציאל שלהם.

-לדעת מה הלאה? מה הצעד הבא שלהם בארגון.

 

איך לנהל אותם?

-לספק להם אפשרויות להתפתח-אימון, למידה, הכשרה, פיתוח מנהלים, משימות חדשות

-להבהיר שהערך שלהם טמון לא רק במה הם כבר יודעים אלא בכמה מהר הם ילמדו ויישמו ידע חדש.

-לנייד אותם לחלקים שונים בחברה

-לחשוף אותם למנהלים בכירים/מנטורינג

-לדון אתם במסלול הקריירה: מה מצפה להם ?איך הם יתקדמו ?ומתי זה צפוי לקרות.

-היה המאמן שלהם ובנה אמון ושותפות

-עצב אתם דוח"ות התקדמות.

-תן להם משוב

בקש מהם משוב עליך

איך אחרים רואים אותנו ומה זה קשור לאימון?

 

לעיתים רחוקות אני שואל את עצמי מה באמת האנשים סביבי חושבים עלי? מה הם רואים?זה מסקרן מאוד משום שבפועל חשוב לי איך אני מצטייר בעיני האנשים שקרובים אלי או עובדים איתי.אבל אני לא באמת הולך ושואל אותם ואילו ברמה המעשית היום יומית אני פועל לא מעט עבורם ולפעמים כדי לרצות אותם.ומשתדל להיות אבא טוב,בן זוג טוב,חבר טוב וכך הלאה,אבל ההשתדלות הזו שנובעת מהערכים שלי,האמונות שלי וכן גם מהרצון למצוא חן,להיות בסדר,לקבל תשומת לב ואהבה לא בהכרח מבוססת על תקשורת מילולית ברורה בה קיבלתי משוב עליי חיובי או שלילי שאני יכול לומר מתאים לי או לא מתאים לי. אני עושה זאת במין שילוב בין נאמנות לעצמי יחד עם ניחוש מושכל שמכוון לרצות ומקווה שאצליח להחזיק במקל בשתי קצותיו,גם להיות אני וגם לקבל הערכה על כך שאני אחלה כמו שאני.

אבל היות ואני לא שואל כי אני מתבייש,חושש ממה יגידו,מדי פעם המקל חובט לי בראש ואז או שאני מאוכזב מעצמי,מפקפק בעצמי,שופט את עצמי,מרחם על עצמי ואז אני ממש לא אני ובטח לא מעריך את עצמי.קצת כמו להציץ דרך חור המנעול ולראות את התחת שלי ומזה להקיש שאני תחת.כשזווית הראיה שלי כל כך מצומצמת ומוגבלת היכולת שלי לראות את האדם שסוחב את התחת הזה לכל מקום מועטה.

גם בימים כתיקונם נדירים הרגעים בהם אנו באמת מרוצים מעצמנו,תמיד משהו חסר,משהו מפריע,כאילו שיש איזה רף דמיוני  פנימי שככל שאנו מתקרבים אליו הוא מתרחק ואומר לא מספיק.מאוד קשה לנו לאהוב את עצמנו כי אנחנו כאילו יודעים את ה"אמת" בינינו לבין עצמנו,שאנחנו לא כאלה מושלמים.אנו בוחנים את עצמנו בזכוכית מגדלת ורואים כל חצ'קון ואת ה"שחורים" שלנו,ואז קשה לנו מאוד לעמוד מול הראי ולומר "אני יפה" או "אני אחלה" או "אני יכול",פשוט כי המראה מעוותת ואנחנו לא מאמינים לעצמנו.תנסו לזכור כמה התרגשתם בפעם האחרונה בה מישהו אמר לכם מה הוא אוהב או מעריך בכם בכם,אני למשל בוכה מכל מכתב ביום הולדת מהילדים שלי,אני פאקינג מתרגש מזה שהם  אוהבים ומעריכים אותי אבל ההתרגשות היא לשמוע או לקרוא את זה כאילו שקיבלתי חותמת כשרות שאני בסדר,לפעמיםזה עד כדי כך מגוחך או חשוב.

ואיך כל זה קשור לאימון,בעיניי אחת המתנות הכי גדולות שביכולתי לתת כמאמן היא לומר מה אני רואה,להיות מראה טובה שלא מעוותת ומראה את האמת.להסתכל להם בעיניים ולראות אותם במלוא יופיים עם ה"שחורים" ולומר להם את זה.ולא רק לומר את זה אלא להאמין בזה,כלומר בהם.אני באמת ובתמים מאמין שהם יכולים להיות מה או מי שהם רוצים להיות(אחרת לא אאמן אותם).מניסיוני כמתאמן לשבת מול אדם שמאמין בך גם ברגעים שאתה לא זו תחושה אדירה שנותנת המון כוח.אתה יושב מול אדם שרואה אותך ואומר לך מה הוא רואה ומאמין בך וזה לכשעצמו מאפשר לך לאהוב ולהאמין בעצמך ולהצמיח כנפיים ואז הכל פתוח.

למה קשה לנו כל כך לבקש עזרה?

כמאמן שעובד בשנים האחרונות עם המון אנשים,שימו לב שכתבתי עבד ולא עזר ל.. כי שמתי לב שמאוד קשה לאנשים (וגם לי) לראות את עצמם כזקוקים לעזרה.

כשאני חושב על עצמי במהלך חיי במקומות בהם לא ביקשתי עזרה גם כשמאוד הייתי צריך,אני די מכה על חטא כי המחירים ששילמתי היו כואבים ולפחות חלקם יכלו להימנע והייתה להם השפעה גדולה על חיי. נכון השתפרתי מאוד בלבקש עזרה ועדיין גם היום אני מתקשה ומתלבט עם עצמי בכל פעם שאני עושה זאת ולא תמיד אני עושה זאת.

אז מה עוצר אותי מלבקש עזרה? ומה ראיתי אצל אחרים? זו קומבינציה של כמה דברים,אגו ובושה בעצם היותי צריך עזרה,כאילו שעצם המחשבה על כך היא הוכחה לחוסר המושלמות והמסוגלות שלי וגם חשש מחשיפה שלי בפני אחרים.דחיינות והדחקה במובן של לא לרצות להתמודד עם האמת והבעיה מתוך תקווה מופרכת שזה יסתדר או ייעלם מעצמו.נטייה להזנחה,לשים את עצמי במקום האחרון לפני הצרכים של כולם ואז אם יישאר אטפל בעצמי (ולא נשאר!).כמובן גם חשש מכישלון, מה אם יגידו לי לא? ומה אם זה לא יצליח? ונוסיף גם את אשליית השליטה שגורמת לי להאמין שאני יכול להשפיע על מה שאין לי שום שליטה עליו וכתוצאה מכך לייחס יכולת מופרזת לכושר ההתמודדות שלי.וכמובן כל מיני אמונות מגבילות שאספתי בחיי כמו "כשבא גל גדול מורידים את הראש עד שיעבור"..או שטובעים.. או "התמודדתי בעבר עם משברים גדולים וצלחתי אותם" והאמת שבמבחן התוצאה אפשר לומר שצלעתי דרכם ולא צלחתי אותם.. ולקוקטייל נוסיף  פחד לסוגיו השונים כולל הפחד לעמוד ולהסתכל לעצמך בעיניים, ופחד משינוי כי אז באמת תצטרך לעשות משהו.שיפוטיות וביקורת עצמית קטלנית בה אנחנו גם השופט וגם הקורבן והשלמה כנועה עם זה מה יש.

אני מניח שגם אם תזדהו עם חלק מהדברים או תוסיפו משלכם,אתם מבינים כמה קשה ועם כמה מכשולים פנימיים עלינו להתמודד בדרך לבקשת העזרה ובהזדמנות אחרת אפרק אותם אחד לאחד ואראה כמה זה חסר שחר,הבשורות הטובות הן שברגע שביקשת בעצם הבקשה עשית צעד עצום עבור עצמך בלי שום קשר לתוצאות והבשורות היותר טובות שמרגע שהתחלת אתה כבר לא צריך בסטטוס של מבקש עזרה אלא אתה בסטטוס של אני עובד על זה ואני עובד אתך.